הילד לא מקשיב? מה עושים כשהוא פשוט מתעלם מכם

אם אתם מוצאים את עצמכם חוזרים שוב ושוב על אותן בקשות- "בוא להתקלח", "תסגור את המסך", "תכין שיעורים" - והילד פשוט מתעלם, ממשיך בשלו או עונה בכעס…

אתם לא לבד.

הרבה הורים מחפשים תשובות לשאלה: למה הילד לא מקשיב, ומה אפשר לעשות עם זה באמת?

במאמר הזה נבין למה זה קורה, ומה כן עובד בפועל.

למה הילד לא מקשיב?

לפעמים ילדים מתעלמים כי הם שקועים במשהו אחר. לפעמים כי המעבר קשה להם. לפעמים כי הבקשה לא נעימה להם. ולפעמים, בלי שהתכוונו, הם למדו שהתעלמות משתלמת.

לדוגמה: אם בכל ערב הילד מתעלם מהבקשה להיכנס למקלחת, ובסוף אחרי עשר דקות של ויכוחים הוא מקבל עוד זמן משחק- הוא לא בהכרח "עושה דווקא". הוא למד שהתעלמות או ויכוח דוחים את הדרישה.

במקרים אחרים, הילד לומד שרק כשאמא או אבא צועקים- אז באמת צריך לפעול. כלומר, הבקשה הראשונה כבר לא נתפסת כמשהו מחייב. היא רק התחלה של תהליך ארוך שבסופו אולי יקרה משהו.

הרבה פעמים זה לא "דווקא" או חוסר כבוד. זה פשוט עובד לו.

כן- גם אם זה מתסכל.

אם ילד:

• מתעלם > והבקשה נעלמת

• מתווכח > ומקבל עוד זמן

• מתפרץ > ומורידים ממנו דרישות

הוא לומד שזה עובד.

זו לא בעיה של אופי- זו למידה.

הטעות הכי נפוצה: לחזור על עצמנו

הרבה הורים מנסים להיות סבלניים, וזה כמובן חשוב. אבל לפעמים הסבלנות הופכת לעשר חזרות על אותה בקשה:

"בוא."

"נו, בוא."

"אני מבקש ממך."

"כמה פעמים צריך להגיד לך?"

"אם אתה לא בא עכשיו אז..."

הבעיה היא שככל שאנחנו חוזרים יותר פעמים על אותה בקשה בלי שמשהו קורה, הילד לומד שהבקשה עצמה לא באמת מחייבת.

זה לא אומר שצריך להיות קשוחים או מאיימים. להפך- זה אומר שצריך להיות ברורים, עקביים ורגועים.

כשילד לא מקשיב, רובנו:

• חוזרים שוב ושוב על הבקשה

• מעלים את הטון

• מאיימים

• מתעצבנים

אבל בפועל, זה מלמד את הילד דבר אחד:

"לא צריך להקשיב בפעם הראשונה"

אז מה כן עובד?

1. לתת בקשה אחת ברורה

במקום לדבר הרבה, כדאי לתת הוראה קצרה וברורה:

"עכשיו סוגרים את המסך." "עכשיו הולכים למקלחת." "עכשיו נועלים נעליים."

פחות הסברים בזמן אמת, פחות נאומים, פחות משא ומתן, פחות מלל. ככל שהבקשה פשוטה יותר, כך לילד קל יותר להבין מה מצופה ממנו.

2. לוודא שהילד פנוי לשמוע

אם הילד בתוך מסך, משחק או פעילות אחרת, לא תמיד מספיק לצעוק מהמטבח. כדאי להתקרב, ליצור קשר עין אם אפשר, להגיד את שמו, ואז לתת את הבקשה.

לדוגמה:

"איתי, תסתכל אליי רגע. בעוד חמש דקות סוגרים את המסך." ואחרי חמש דקות: "הזמן נגמר. עכשיו סוגרים."

*המלצה אישית- תשקיעו כמה דקות בלהכיר את המשחקים של הילדים. יש לזה הרבה יתרונות, ובהקשר הזה היתרון הבולט הוא הידיעה שלכם כמה זמן הכנה מראש הילד צריך. לדוגמה:

בראול סטארס בנוי ממשחקים קצרים של כ3 דקות, ברובלוקס יש אלפי משחקים שונים, פורטנייט יכול להמשך גם 30 דקות ומעלה...

3. לא להיכנס ללופ של ויכוח

ילדים רבים מנסים למשוך זמן דרך שאלות, טענות או ויכוחים:

"אבל למה?" "רק עוד רגע." "זה לא פייר." "אתם תמיד הורסים לי."

רצוי לומר משפט קצר שמכיר בקושי, אבל לא פותח משא ומתן:

"אני מבין שקשה לעצור. עדיין עכשיו סוגרים." "אני שומע שאתה כועס. המקלחת עכשיו." "אפשר לכעוס, אבל זה לא משנה את הכלל / את ההסכם שלנו."

המטרה היא לא לנצח בוויכוח. המטרה היא ללמד שהבקשה ברורה, ושאפשר להתמודד גם כשלא מקבלים בדיוק מה שרוצים.

4. לחזק שיתוף פעולה כשהוא קורה

הרבה פעמים אנחנו שמים לב לילד בעיקר כשהוא לא משתף פעולה, אבל אם אנחנו רוצים יותר שיתוף פעולה, חשוב לסמן גם את הרגעים שבהם הוא כן מצליח- ואז לפרגן לו.

לדוגמה:

"אהבתי שסגרת בפעם הראשונה שביקשתי." "זה לא היה קל לך, ועדיין באת. זה חשוב." "תודה ששיתפת פעולה בלי להפוך את זה לוויכוח."

חיזוק כזה לא חייב להיות פרס גדול. לפעמים תשומת לב מדויקת וחיובית יכולה להיות משמעותית מאוד.

5. לבנות מראש מצבים שחוזרים כל יום

אם יש בקשה שחוזרת כל יום והופכת בכל פעם למאבק- כנראה שלא מספיק "להגיד לו שוב". צריך לבנות מערכת או רוטינה צפויה.

לדוגמה, אם כל ערב יש מאבק על מקלחת, אפשר לבנות סדר קבוע:

ארוחת ערב -> עשר דקות משחק -> מקלחת -> סיפור / זמן רגוע.

ככל שהשגרה ברורה יותר מראש, יש פחות צורך להמציא את הגבול מחדש בכל ערב.

6. לבחור מלחמות

לא כל דבר צריך להפוך לעימות.

כשיש פחות מלחמות- יש יותר סיכוי שהדברים החשובים באמת יעבדו.

ומה לגבי התפרצויות?

הרבה פעמים, כשהילד לא מקשיב, זה גם מתגלגל להתפרצויות זעם.

במקרים כאלה:

• לא מגיבים מתוך כעס

• לא נכנסים לוויכוח

• שומרים על קו ברור

ומחכים לרגע רגוע כדי ללמד אחרת.

מתי כדאי לפנות לעזרה?

כדאי לשקול ליווי מקצועי כאשר כמעט כל בקשה בבית הופכת למאבק, כאשר ההורים מרגישים שהם כל הזמן צועקים או מאיימים, כאשר הילד מגיב בהתפרצויות קשות, או כאשר התחושה היא שכולם כבר עייפים מהדפוס הקבוע.

המטרה בליווי היא לא להאשים את הילד או את ההורים, אלא להבין את הדפוס שנוצר ולבנות דרך תגובה ברורה יותר.

לסיום

כשילד לא מקשיב, לא תמיד מדובר בחוסר כבוד או "דווקא". הרבה פעמים מדובר בדפוס שנבנה לאורך זמן.

החדשות הטובות הן שדפוסים אפשר לשנות. עם בקשות ברורות, פחות חזרות, תגובה עקבית וחיזוק של שיתוף פעולה- אפשר להפחית מאבקים ולבנות בבית תקשורת רגועה וברורה יותר.

אם אתם מרגישים שהבקשות בבית הפכו למאבק יומיומי, אפשר לבנות יחד מערכת ברורה יותר: פחות חזרות, פחות איומים, ויותר שיתוף פעולה.